עיצוב גרפי ומיתוג לעסקים

"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר,
הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.
הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין"
מסכת אבות, פרק ד', משנה ט"ז

​

​

לאה עמדה מול הראי המאובק שבחדר השינה הגדול. החדר אמנם היה ריק מרהיטים, מלבד הראי וארון הבגדים הכבד, אך בזיכרונה הוא עדיין היה החדר היפה ביותר שראתה אי פעם. הארון, כך ידעה, היה עשוי מעץ אלון ודלתותיו גולפו בידי אמן איטלקי. הוא הובא מצרפת אל בית האחוזה הגדול, ביחד עם שאר הרהיטים, הבגדים וכלי הבית. שישה פועלים נדרשו כדי להעמיד אותו במקומו תחת עינה הפקוחה של הגברת. אחריו הוכנסו מיטת האפריון הגדולה, שידת האיפור, השטיחים, הווילונות, נברשת הבדולח ואחרון חביב – הראי הגדול. לאה זכרה את הימים בהם הייתה נכנסת בחרדת קודש לנקות את החדר. יותר מכל אהבה לנקות את הראי הגדול ולהביט בדמותה המשתקפת בו. זה היה הפריט היפה ביותר בכל בית האחוזה המפואר. אולם עכשיו היה החדר ריק ומאובק. לוחות העץ שאטמו את החלונות לא יכלו לגונן על החדר מפגעי הזמן וממזג האוויר ואלו השאירו את חותמם על ארון הבגדים המרקיב ועל טפט הקיר המתקלף. מבעד לשכבת האבק והלכלוך שכסתה את הראי ואת מסגרת הכסף המעוטרת שלו, יכלה עכשיו לאה לראות רק צללית מטושטשת. ואולי מוטב כך, הרי גם אם תוכל לראות את השתקפותה לא יהיה זה מראה מלבב. יותר מדי שנים חלפו מאז. יותר משהיא יכלה לספור. כמה הייתה רוצה לנקות את הראי כמו פעם ולהביט בו, אפילו רק פעם אחת. היא ידעה בדיוק היכן נמצאת המטלית, במגירה השנייה במטבח שלמטה. אולם היא לא יכלה לפתוח את המגירה ולא ליטול את המטלית. היא לא יכלה להושיט את ידה ולמחות את האבק בעזרת שרוול שמלתה. היא יכלה רק לעמוד שם ולבהות בייאוש בדמות המטושטשת שמולה. כך עמדה מול הראי כמו שעמדה פעמים רבות לפני כן, ואז שמעה את הצעקה.

​

***

 
המחשבה הראשונה שלי הייתה להשתמש במאוורר התקרה שבחדר השינה שלי. לא בגלל רגשות סנטימנטליים מיוחדים כלפי החדר או כלפי המאוורר, אלא בעיקר בגלל העובדה שאמא שלי האמינה בעיקרון של פרטיות ומרגע שהגעתי לגיל בו מעדיפים להתלבש בנוכחות מראה בלבד, הוכרז החדר שלי כשטח פרטי סגור בהחלט. המחשבה על מאוורר התקרה נפסלה בגלל החשש שמא תקרת הגבס תקרוס ותתמוטט תחת העומס.
הרעיון להיעזר בקרס התלייה של העציץ הגדול הבריק לי במהלך ארוחת ערב אחת לפני כמה חודשים. מחשבות כאלו תמיד היו המפלט שלי בזמנים בהם לא היה לסביבה שום דבר נסבל יותר להציע והיות שלא רציתי לקחת חלק, לא פעיל ולא סביל, בשיחות החולין המאולצות שההורים שלי ניסו לנהל בהתמדה עיקשת, הנחתי למחשבות שלי לשוטט לאותם מחוזות מוכרים. נראה לי שבהתחלה חשבתי על כוכבי קולנוע מתים, אחר כך עברתי לסדרת מחשבות על מוזיקאים מתים ומשם נחתי ישר למחשבה מנחמת על סופרים מתים. מוות הוא דבר נפלא לחשוב עליו כשהחיים די מדכאים. הייתי ממש קרובה לעבור למשוררים מתים כשהבחנתי בעציץ החרס הגדול המשתלשל מהתקרה בפינת הסלון, בדיוק ליד החלון הגדול הפונה לחצר האחורית. העציץ הזה כבד והתקרה עשויה בטון. מאוד בטיחותי. בטיחות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מרכיב חיוני, במיוחד כשלא רוצים להסתכן באפשרות של פציעה. רק זה חסר לי – להיות נכה או לבלות את שארית חיי בתור צמח. אמא שלי כמובן תסתדר עם זה. היא מן הסתם תכתוב על זה סדרת טורים תחת הכותרת "התמודדות משותפת עם ילד נכה". הכל אצל אמא שלי נגמר ב"התמודדות משותפת". זאת הייתה כותרת הטור הקבוע שלה כמומחית בעלת שם לפסיכולוגיה משפחתית. אם שואלים אותי, אני יכולה להגיד שאמא שלי חזקה בכתיבה הרבה יותר מאשר בפסיכולוגיה יישומית. למעשה, כל מי שמכיר את המשפחה שלנו מקרוב יכול  להגיע למסקנה הזו. אנחנו חבורה מצומצמת של שלושה אנשים שהקרבה הגנטית ביניהם לחלוטין לא מחייבת אותם לתקשר זה עם זה. אבל כמובן שאף אחד לא שואל אותי. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא שלי פגשה מטופלים. זה הרי החלק המתיש והמייגע של המקצוע. את רוב זמנה היא מקדישה לראיונות בתוכניות אירוח, לתוכנית הרדיו הקבועה שלה בתחנת השידור המקומית ולכתיבת טורים בלתי נסבלים שמתפרסמים במגזין נשים טיפשי שנקרא אך ורק על ידי נשים משועממות בתור למספרה, ולמרבה הצער גם על ידי כל בני השכבה שלי, שמוצאים אותם מאוד משעשעים. במיוחד הטור ההוא על "התמודדות משותפת עם ילד דחוי". במשך חודש שלם הם לא הפסיקו לצטט משפטים מהטור ההוא בכל פעם שנכנסתי לכיתה או עברתי לידם במסדרונות.
לפעמים אני אוהבת לחשוב שבית הספר הוא חממה ענקית וכולם שם הם עציצים. כך אני יכולה להעביר  ימים שלמים מבלי להתייחס לאף אחד, הרי רק משוגעים מדברים עם עציצים. מעבר לפן השימושי של שיטת הפעולה הזו, יש בה גם משהו מנחם שהרי עציצים, בניגוד לבני אדם, מועילים לאיזון האקלים בכדור הארץ ולא מבזבזים חמצן. בכלל אני חושבת שהעולם הזה היה מקום הרבה יותר טוב אם בני אדם היו עסוקים בפוטו-סינתזה. אם מתרכזים במראה השיער, אז מטאפורת העציצים אפילו משעשעת. המורה שלי למדעים למשל, הייתה יכולה להיות יופי של אלוורה.
בערך שבוע אחרי אותה ארוחת ערב בה הבריק במוחי רעיון הקרס בסלון, נכנסתי להום סנטר כדי לברר את משקלו של עציץ חרס. אמנם העציץ שתלוי אצלנו בסלון נקנה מן הסתם באיזו חנות מעצבים יוקרתית אבל יצאתי בהנחה שהמשקל אמור להיות זהה, פחות או יותר. המוכר עם הסרבל האדום נראה לא ממש מודע לכיתוב המזמין "שאל אותי" שהיה מרוח לו על הגב והתייחס אל השאלות שלי בעיקר כאל מטרד.
"כתוב כאן מידות גובה, רוחב ועומק. אין משקל."
"אז אתה יכול לשקול לי אותו?" בכל זאת רשמתי את המידות במכשיר הסלולרי שלי כדי שאוכל לחשב אחר כך את מסת האדמה. משקל הצמח עצמו נראה לי זניח. המוכר רק רטן "איך אני אשקול לך אותו? מה זה משנה לך בכלל."
החלטתי להמיר את המוכר בדמות חלופית של עציץ (לפי מראה השיער שלו – שעוונית זוחלת) ולא להשחית עליו יותר מדי זמן ומילים. לפעמים אני מוצאת את הצורך להסביר את עצמי מתיש וחסר תכלית באותה המידה. במקום זה פניתי לכיוון מחלקת אביזרי האמבטיה, שם מצאתי משקל ביתי. כשחזרתי עם המשקל אל המוכר הזועף במחלקת הגינון הוא רק זעף עוד יותר.
"את לא אמורה להיות בבית ספר או משהו כזה?"
במקום לענות, כי רק משוגעים עונים לעציצי שעוונית, פניתי למחלקת חומרי בניין וקניתי חבל באורך שני מטרים.
זאת לא הייתה החלטה של רגע אחד. זה התבשל אצלי בראש תקופה ארוכה, אבל מחשבות, כך הבנתי, הן קצת כמו פסטה – כשזה מתבשל יותר מדי זמן זה לא נגמר טוב. זה אולי אכיל ונסבל אבל משאיר תחושה ברורה שהדברים היו צריכים להיראות אחרת.
אין טעם לנסות להבין למה בחרתי דווקא את יום חמישי בצהריים. באמת שאין סיבה מיוחדת. שום אירוע משמעותי או יוצא דופן לא התרחש באותו יום או ביום שלפניו, שום סמליות לא הייתה לתאריך, וזה המקום לציין שאני לגמרי נגד סמליות. סמליות זה ניסיון פתטי של אנשים לתת משמעות לאירועים חסרי משמעות. אם זקן אחד נדרס למוות על ידי אוטובוס בזמן שהוא חצה את הכביש, אז העובדה שאותו זקן היה נהג של אגד במשך שלושים שנה, לא הופכת את המוות שלו לפחות סתמי. מוות זה פשוט דבר סתמי. אם חושבים על העובדה שבכל חמש שניות מתים תשעה אנשים ברחבי העולם, אז מוות הוא אפילו משעמם. כמו מילה שאם חוזרים עליה בקול יותר מדי פעמים, בסוף היא מאבדת את המשמעות שלה וכשמגלגלים אותה בפה זה מרגיש כמו ללעוס חול. לא שניסיתי ללעוס חול אי פעם (עיינו ערך הטור על התמודדות משותפת עם תסמונת פיקָה) אבל אם אני מדמיינת את התחושה, זאת בערך ההרגשה.
בסופו של דבר, הכול שאלה של נסיבות ושל אינטרסים. מי תהיה מלכת הכיתה, למי ישמרו מקום על הספסל בהפסקה, את מי יזמינו למסיבות, מה יחשב לאופנתי ומגניב, מי ישב במשרד מעוצב במגדלי הבורסה ומי ימיין קופסאות שימורים במפעל עלוב באזור התעשייה של חצור הגלילית. כל הדברים האלו הם תוצאה שרירותית של נסיבות. התבוננות יתר בעולם סביבי לימדה אותי שאלו לא תמיד האנשים הנכונים שמגיעים לאן שאנשים נכונים צריכים להגיע. הרבה פעמים דווקא הטיפוסים הנאלחים ביותר הם אלו שזוכים לתהילה בניגוד מובהק לטובת האנושות, ולי אין שום שליטה או יכולת להשפיע על זה. מי שהמציא את המשפט "החיים שלנו הם מה שאנחנו עושים מהם" פשוט שכח מה זה להיות בן שש-עשרה ובצד הפחות נחמד של הדרוויניזם החברתי. כך שבסופו של דבר, אלו היו הנסיבות שבחרו עבורי את התאריך המשמעותי ביותר, אולי, של חיי. הנסיבות היו ששיעור מדעים כפול עם גברת אלוורה, שהיה השיעור האחרון באותו יום, התבטל וכך הגעתי הביתה כבר באחת בצהריים. המקרר, שהוא הדבר המעניין היחיד אצלנו בבית, לא הציע שום דבר אטרקטיבי והסרטים היחידים שאפשר היה למצוא בטלוויזיה בשעת צהריים כזאת היו סרטים שגרמו לי לרצות לדמיין שכל השחקנים הם צמחי גינה. אפילו בערוץ נשיונל-ג'יאוגרפיק היה סרט על קקטוסים. הנחתי את השלט בייאוש על הספה והרמתי את הראש למעלה ושם הוא היה. הקרס בתקרה, שלפי כל החישובים שעשיתי יכול בקלות לשאת את המשקל שלי, שלא היה גבוה בהרבה ממשקל העציץ, כפי שהעיד הטור של אמא שלי על "התמודדות משותפת עם הפרעות אכילה".
הורדת העציץ ממקומו התגלתה כמשימה קשה מכפי שציפיתי. היה עלי לגרור את שולחן הקפה ממרכז הסלון אל הפינה ולהעמיד עליו כיסא וגם כך לא הייתי מספיק גבוהה. בסוף החלפתי את הכיסא באחד משרפרפי המתכת הגבוהים שבמטבח, למרות שהוא היה פחות יציב. כשנעמדתי עליו בזהירות הבחנתי בשריטות שרגליו השאירו על שולחן הסלון המבריק. מצחיק שהדבר שעבר לי בראש היה שאמא שלי בטח תהרוג אותי כשתראה מה עשיתי לריהוט היקר שלה. העציץ היה כבד ושרירי הזרועות שלי רעדו מהמאמץ להוריד אותו.  כששרשרת המתכת שהחזיקה את העציץ השתחררה לבסוף איבדתי לרגע את שיווי המשקל. מיהרתי לייצב את עצמי על השרפרף והעציץ נשמט מידי והתנפץ ברעש. שברי חרס, עלי קיסוס וגושי האדמה שחורים התפזרו על שולחן הקפה הממורק ועל השטיח הפרסי. הדחקתי הצידה את המחשבה על התגובה של אמא שלי, שבימים רגועים יכלה לחטוף התקף היסטריה אם גילתה שאלינה העוזרת פספסה גרגר אבק על אחת ממסגרות העץ של הרפרודוקציות שהיא קונה. לא בדיוק קונה, אלא משלמת למעצבת פנים שתקנה בשבילה את הציורים ה"נכונים". 
לקחתי נשימה עמוקה וירדתי בזהירות מהשרפרף. החבל היה מונח בתיק שלי, שם חיכה בסבלנות לשעת כושר מאז שרכשתי אותו. את הלולאה יכולתי לקשור בעיניים עצומות. אבל למרות שקשרתי לולאה כזאת אין ספור פעמים, עכשיו הידיים שלי רעדו. זה לא היה פחד, זה היה האדרנלין. מצחיק איך דברים כאלו גורמים לך פתאום להרגיש חי. קצוות זה דבר מסעיר, ללא ספק. קשרתי את החבל וחיזקתי את הקשר היטב סביב הקרס שבתקרה. החלפתי את השרפרף בכיסא כדי שראשי יהיה בדיוק בגובה הלולאה. הלב שלי התחיל לדפוק כמו משוגע והרגשתי את הדם זורם בווריד לאורך הצוואר. הידיים שלי היו חלקות מזיעה שזלגה גם במורד הגב שלי. לקחתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרעד בידיים. אמא שלי תחגוג על הטרגדיה כמו שהיא חוגגת על כל אסון אנושי שנקרה בדרכה. היא ממש נהנית לסבול מאסונות. אבא שלי מן הסתם ינשום בהקלה כמו שתמיד היה נושם כשהשתחרר מהצורך להתייחס אליי. בבית הספר יביאו בוודאי את היועצת כדי להזכיר לכולם שהדלת שלה תמיד פתוחה ושלכל בעיה יש פתרון והחיים ימשיכו כסדרם.
הכנסתי את הראש לתוך הלולאה ועצמתי את העיניים. החבל המחוספס עקצץ לי בצוואר והדם דפק לי באוזניים. שאלה מילאה לי את הראש - למה אני עושה את זה? התשובה באה מיד - למה לא?
כיף לי בעולם הזה? לא. העולם מדכא.    
צפוי שיפור? ראיתי את הסרט של אל גור על ההתחממות הגלובלית. הולך להיות הרבה יותר גרוע.
אני נחוצה כאן? העובדה שהאנושות התקיימה מיליוני שנה בלי נוכחותי מעידה שאפשר בהחלט להסתדר בלעדיי.
משהו עוצר אותי? טכנית – לא.
עכשיו נותר רק לתת תנופה קלה ולהעיף את הכיסא. החבל יתהדק מעצמו ויגרום לחנק. אם יתמזל מזלי, הלחץ ישבור את המפרקת והכל ייגמר אפילו מהר יותר. אבל ממתי מזלי מתמזל?
לפתע נהייתי מודעת למה שאני לובשת. פקחתי את העיניים בבהלה והתבוננתי על מכנסי הג'ינס השחורים. הם היו די חדשים ושחורים מאוד. גם הנעליים והסוודר הגדול שלבשתי היו שחורים. זה לא שהיה לי עניין מיוחד בשחור. לא הייתי דיכאונית מהסוג הזה. ברגעים של חשיבות עצמית העדפתי לחשוב שהדיכאון אצלי היה משהו הרבה יותר פנימי, חף מהצמדות לסמליות צבעונית נבובה. אפילו לא חשבתי יותר מדי על הבגדים שהייתי מוציאה מהארון. אמא שלי השתגעה מהאדישות שהפגנתי כלפי בגדים. "איזה מן נערה לא אוהבת לקנות בגדים?" היא הייתה רוטנת לאבא שלי בכל פעם שסירבתי לעוד הצעת קניות שלה אבל הוא רק היה מושך בכתפיו מבעד לעיתון הכלכלי שלו ומציין שאהבת הקניות שלה מספיקה בשביל שתינו. נכון שרוב הבגדים בארון שלי היו שחורים אבל זה בעיקר כי לא אהבתי לראות את עצמי בשום צבע אחר. פתאום עכשיו זה נראה לי קצת דרמטי מדי – הבגדים השחורים, העציץ המנופץ, החלון הגדול. כאילו אני מנסה להרשים בכוונה. ואני לא. ממש לא. אני לא רוצה להרשים או לזעזע או לעשות דווקא, אפילו אם זה מה שההורים שלי חושבים. לא רציתי שהם יחשבו שאני מנסה להעביר איזה מסר. אם כבר אז המסר שלי הוא שאין מסר. ניסיתי לחשוב מה וירג'יניה וולף הייתה אומרת על הסתירה הפנימית הזאת ואז הבנתי שנכנסתי שוב ללולאה שתיקח אותי במסלול ישיר למשוררים מתים ושכדאי שאתמקד במשימה שהתחלתי בה. אבל עניין הבגדים עדיין הטריד אותי. התלבטתי האם להחליף את הסוודר לאחד מהסוודרים האפורים או הכחולים שלי ואולי גם את הג'ינס באחד משופשף יותר ואז תפסתי כמה זה מגוחך. אני עומדת על כיסא כשראשי נתון בתוך חבל תלייה וחושבת מה כדאי ללבוש, כאילו שזה משנה. מכל המחשבות שהמוח שלי מסוגל לייצר, זו המחשבה שעולה לי שנייה לפני שאני נפרדת מהעולם הזה לצמיתות. מה יותר עלוב מזה? ובכל זאת, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזה הטריד אותי. שהיה לי אכפת. היה לי אכפת ממה שאני לובשת, היה לי אכפת מהעציץ המנופץ ומהשריטות על השולחן, היה לי אכפת מהתגובה של ההורים שלי. וזה היה הרגע בו הבנתי שאני הולכת לחרב את זה, שאני לא מסוגלת לעשות את מה שתכננתי לעשות כל כך הרבה זמן. אני אאלץ להתמודד עם השלכות העציץ השבור ועם החולשה הנוראית שלמרות שאין לשום דבר משמעות, זה עדיין אכפת לי. עלובת נפש שכמוני.
פלטתי נשימה ארוכה שרק עכשיו הבחנתי שעצרתי בתוכי והתעודדתי מכך שעלובי נפש אמתיים, אלה חסרי התקנה, ונתקלתי בהרבה כאלו, לא באמת מכירים בעליבותם, כך שאולי מצבי לא כל כך גרוע. אחזתי את החבל משני צדי ראשי ונשענתי מעט לאחור כדי להוציא את הסנטר מתוך הלולאה ואז זה קרה. הכיסא החליק על משטח העץ המבריק  והרגשתי שרגליי נשמטות. ניסיתי לאחוז מהר במשענת הכיסא והרגשתי איך כל הגוף שלי מטלטל קדימה ואחורה. אומרים שברגעים כאלו אדם רואה את כל חייו חולפים לנגד עיניו כמו סרט נע, אבל כל מה שהצלחתי לראות היה מערבולת צבעים שהייתה השטיח הפרסי ושברי עציץ ואז כלום.

​

***

​

בהתחלה לא היה כלום, רק זמזום עמום שנשמע מוכר מבלי שהצלחתי לזכור מהיכן. כשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי על מיטת בית חולים בחדר קטן וחסר חלונות. לא היו שם מכונות ניטור ולא צינורות וצפצופים. לא היו מיטות נוספות. החלל היה קטן מלהכיל דבר מלבד המיטה עליה שכבתי. חדר מדכא. המחשבה הראשונה הייתה שאני בבידוד. החדר היה שקט. שום רעשים לא נשמעו מבעד לדלת שנצבה מול המיטה, רק הזמזום שלא פסק ושהגיע, כך הבחנתי, ממאוורר גדול וישן שהיה קבוע בתקרה. על אף הזמזום, שום משב אוויר לא הורגש בחדר. התיישבתי לאט על המיטה. הייתי לבושה באותם ג'ינס וסוודר שחורים. אפילו הנעליים עדיין היו עלי. למרות המיטה, זה לא בית חולים. גם ריח של בית חולים לא היה שם. למעשה, לא היה שם שום ריח. כנראה השירות הפסיכולוגי או ער"ן או משהו כזה. עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר מה קרה. עמדתי על הכיסא ואז התחרטתי כי אני עלובת נפש חלשת אופי וניסיתי לרדת ואז הכיסא החליק כי אני עלובת נפש חסרת אופי וגם חסרת שיווי משקל. כנראה התעלפתי, אולי קיבלתי מכה מהשולחן והם מצאו אותי ככה. המחשבה העבירה בי צמרמורת. ניסיתי לדמיין את אמא שלי נכנסת הביתה ומגלה את בתה שוכבת מעולפת לצדו של עציץ מנופץ כשמעליה משתלשל חבל תלייה. הלך עליי. יכולתי כבר לראות את כותרת הטור הבלתי נמנע "התמודדות משותפת עם ילד אבדני". לפתע הרגשתי מחנק בגרון. קמתי מהמיטה ונגשתי אל דלת החדר, למרות שידעתי שמצפה לי התמודדות לא פשוטה מהצד השני שלה.
יצאתי מהחדר אל אולם קבלה קטן. גם החלל הזה, כמו החדר בו התעוררתי, היה חסר חלונות ורהיטים מלבד ארון תיוק גדול עמוס קלסרים וכמו החדר הקודם, גם החלל הזה היה נטול רעשים וריח וגם בו זמזם מאוורר תקרה גדול שלא סיפק שום משב אוויר וגם הוא היה מדכא באופן בלתי ניתן להכחשה. מאחורי דלפק קבלה פשוט ישבה פקידה. לפניה היו מונחים ניירות בערימה מסודרת אך היא לא התעסקה בהם או ענתה לטלפונים, היא פשוט ישבה שם, ידיה משולבות ברוגע על השולחן ופניה נטולות הבעה. הכול במקום ההוא היה נטול מדי. היה בזה משהו מאיים.
"אממ, סליחה, אני נגה רייזנר מחדר מספר..." הסתובבתי לכיוון החדר ממנו יצאתי אבל שום מספר לא הופיע על הדלת. "מהחדר ההוא".
הפקידה הרימה את מבטה ואז הציצה בניירות שהיו מונחים לפניה. היה קשה לנחש את גילה. כל חזותה אמרה סתמיות חסרת הגדרה.
"כן, נגה בת אבנר ועירית."
"רייזנר" השלמתי.
"אנחנו לא מתייחסים כאן לשמות משפחה" ענתה הפקידה ביובש. מתאים לפסיכולוגים. להתייחס אל הסובייקט כאל אינדיבידואל העומד בפני עצמו תוך זיקה למכלול המשפחתי. כל תאוריית ה"התמודדות המשותפת" של ד"ר עירית רייזנר על רגל אחת. מעניין אם הן מכירות. הפקידה רפרפה בניירות שלפניה והמשיכה "יש לך עוד זמן עד שיתחילו, את יכולה בינתיים להתכונן. אם את זקוקה לחומרי עזר תוכלי לחפש אותם בקלסרים שם" היא הצביעה לעבר ארון התיוק, "אם כי, לפי מה שמופיע כאן, אני לא יודעת כמה זה יעזור לך".
אולי הייתי עוד קצת מטושטשת כי לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה לי "להתכונן למה?"
"למשפט."
וואו-הו! שמישהו פה ירגיע. משפט? מה כבר עשיתי? זה לא שניסיתי לרצוח מישהו. טוב, בעצם ניסיתי אבל זה לא ממש נחשב, לא? וחוץ מזה שהתחרטתי. נדרשו לי כמה שניות להבין שהפקידה ניסתה למתוח אותי או משהו כזה כי גם אם ניסיון התאבדות היה נחשב למעשה פלילי, ישנו תהליך ארוך ומייגע של בירוקרטיה לפני שמגיעים למשפט. ניסיתי לענות לפקידה בחיוך לא חיוכי כזה שיבהיר לה שהבדיחה שלה לא הייתה הדבר הכי מצחיק ששמעתי אבל היא הביטה בי במן מבט חלול ולא ברור שרק הוסיף לתחושת אי הנוחות שלי. הסתכלתי סביב ולא ראיתי אף אחד.
"אממ, איפה ההורים שלי?"
הפקידה חסרת הגיל והריח משכה בכתפיה "נראה שהם עוד לא מודעים למצב. זה אומר שיש לך זמן, אנחנו לא מתחילים לפני שמסיימים עם כל הסידורים". עכשיו כבר הייתי מבולבלת יותר.
"אז מי מצא אותי?"
"בינתיים אף אחד. בחרת לך שעה לא כל כך מוצלחת מהבחינה הזאת." 
הסתכלתי סביבי. המקום היה שקט וריק מאנשים באופן חשוד. "אז איך הגעתי הנה?"
הפקידה הגניבה עוד מבט חטוף בניירות שלה וענתה ביובש "שבר במפרקת. היה לך מזל".
זה היה חסר כל היגיון. לא הייתי חבושה בשום צורה ולא הרגשתי שום כאב. העברתי את ידי על העורף והצוואר ליתר ביטחון. הכול היה שלם. לא זכרתי כלום מרגע שהכיסא נפל. מישהו מצא אותי בסלון והביא אותי לכאן. מי זה יכול להיות? אולי אלינה, העוזרת. אבל היא מגיעה תמיד בשעות הבוקר. אולי שינתה את השעות שלה באופן חד פעמי. אך הדבר החשוב הוא  שההורים שלי  לא יודעים עדיין מכלום. אולי עוד לא מאוחר להציל את המצב. אני יכולה לחזור הביתה ולהעלים ראיות. ישנן טובות הנאה קטנות שאני יכולה לספק לאלינה תמורת שתיקה, כמו מידע מסווג לגבי מיקום המפתח לארון המשקאות היקרים שהיא תמיד מגניבה אליו מבטים.
"אממ, אני חושבת שאני בסדר עכשיו אז אני פשוט אחזור לי הביתה" אמרתי לפקידה בטון הכי קליל שלי.
היא הרימה גבה בהפתעה. זאת הייתה הבעת הרגש הראשונה שראיתי עליה והיה בזה משהו מרגיע. כשהיא לא הראתה סימני נכונות להחזיר את הגבה למקומה פשוט הסתובבתי וחיפשתי את דלת היציאה אך בכל אולם הקבלה הקטן הייתה רק דלת אחת, אותה דלת עץ פשוטה שממנה יצאתי רק לפני כמה רגעים. הסתובבתי שוב אל הפקידה שחזרה בינתיים אל חוסר ההבעה שלה ואמרה בקול יבש "אני באמת מציעה לך להתחיל להתכונן. המצב שלך לא נראה טוב".
עכשיו התחלתי להתרגז. אני יודעת את הכללים. הם לא יכולים להכניס אותי לוועדה פסיכיאטרית או לאבחון בלי הסכמה של הורים שלי, אני עוד קטינה. לא הייתה לי שום כוונה לשתף עם זה פעולה. אני מומחית בלא לשתף פעולה.
"אני אחכה להורים שלי" רציתי להישמע תקיפה אבל לחרדתי הרבה נשמעתי די מבוהלת ובעיקר ילדותית.
"זה לא עובד כך" ענתה הפקידה היבשושית "וגם אי אפשר לדעת מתי הם יגיעו".
"מה זאת אומרת?" עכשיו כבר כעסתי "הם יגיעו ברגע שהם ידעו שאני פה" טוב, אמא שלי תגיע. אין מצב שהיא תפספס את זה. לגבי אבא שלי, זה תלוי בסדר היום שלו וברמת המוכנות שלו להתמודד עם דרמות משפחתיות. הוא מעולם לא היה חזק בזה.
הפקידה לא הגיבה.
"אני רוצה לדבר עם אמא שלי."
"על זה היית צריכה לחשוב לפני שהתאבדת" ענתה הפקידה באדישות וחזרה לשלב את ידיה.
"לא התאבדתי" מחיתי והרגשתי מטופשת וילדותית עוד יותר "זה היה רק ניסיון."
"ונראה שהוא הצליח" ענתה הפקידה ביובש.
"תראי, אני יודעת שזה נראה די דרמטי, עם החבל והעציץ והכל אבל זו באמת הייתה רק תאונה טיפשית."
"אם זה קו ההגנה שלך" אמרה הפקידה תוך שימוש חוזר בהרמת הגבה הימנית שלה "אני מציעה לך לשקול אותו מחדש".
"היי, לא עשיתי שום דבר רע" קראתי. באמת שניסיתי לשמור על יציבות אבל הטרמינולוגיה שלה - 'משפט' ו'קו הגנה' באמת ערערה אותי ובכלל, איזו מן גישה פסיכולוגית זו? אמא שלי לא תאהב את זה בכלל. זה בדיוק ההיפך מהכלה וקבלה ושאר "מפתחות השיתוף", כמו שהיא קוראת להם. למרות שהייתי כישלון מהבחינה היישומית, את התיאוריות הפסיכולוגיות של אמא שלי הכרתי היטב.
הפקידה, מצידה, לא נראתה מעורערת בכלל "אני לא הייתי בטוחה כל כך אילו הייתי במקומך" היא שלפה קלסר גדול מתחת לשולחנה והניחה אותו על הדלפק "תפתחי בעמוד 671. עשרת הדיברות, סעיף שש. הם מתייחסים אל זה מאוד ברצינות".
שום דבר בסיטואציה הזו לא נראה הגיוני. זנחתי את הרעיון להציל את המצב. כמה שהיה קשה לי להודות בזה, פשוט רציתי את אמא שלי לידי, שתסדר את העניינים כמו שהיא יודעת ותוציא אותי מהמקום הזה שגרם לי לעצבנות גוברת מרגע לרגע.
"את יכולה בבקשה להתקשר אל ההורים שלי ולהודיע להם שאני כאן?" כי הסלולרי, מסתבר, לא היה עליי.
הפקידה הרימה את הגבה השמאלית. אם הרמת הגבה הימנית הייתה סימן להפתעה, השמאלית נראתה יותר כמו ביטוי של תרעומת.
"אנחנו עושים דברים כאלו במקרים חריגים בלבד וגם אז זה מצריך הוראה מגבוה" היא ענתה ביובש.
"אבל הם צריכים לדעת שאני כאן, יש חובת דיווח, אני קטינה!" כנראה הייתה זו ההיסטריה בקולי שגרמה לגבה השמאלית של הפקידה לחזור למקומה הטבעי. היא רכנה מעט קדימה ודיברה בקול נמוך יותר, כאילו היא משתפת אותי בסוד או ברכילות פיקנטית "תראי, היו תקדימים בעבר. נסי לעבור על משפט אחיתופל, זה בקלסר 1,934ב'. ויש גם את מקרה מצדה שפסק הדין שם היה מורכב. קלסר 12,006צ'. יש לך מספיק זמן, אני מניחה שהם לא יסיימו עם הסידורים לפני מחר בצהריים."
הרגשתי מבולבלת לגמרי. שום דבר ממה ששמעתי עכשיו לא היה הגיוני. עצמתי את עיניי וניסיתי להכניס קצת סדר בכל אירועי השעה האחרונה אבל הזמזום של המאוורר הקשה עלי לחשוב בבהירות. 'הם לא יסיימו עם הסידורים לפני מחר בצהריים'. אין סיכוי שאני נשארת במקום הזה למשך הלילה.
"איזה סידורים?" שאלתי.
"סידורי הקבורה" באה התשובה של הפקידה, כאילו זה דבר מובן מאליו.
"קבורה? איזו קבורה?"
"הקבורה שלך. אנחנו לא מתחילים עם המשפט לפני זה."
החדר כולו הסתחרר סביבי "את רוצה להגיד לי ש..."
"את מתה. כן."
זה כבר היה יותר מדי, זה לא יכול להיות, זאת הייתה תאונה, רק תאונה. עמדתי לשחרר את הלולאה, לא התכוונתי באמת. התעלפתי בסך הכול. זהו, זה הכול. זה מן חלום הזוי כזה שאני חולמת ועוד רגע אתעורר. יש מצב שהפקידה הזו היא בכלל האלתר-אגו שלי. לא מחמיא במיוחד אבל אם להודות על האמת, אף פעם לא חשבתי שאני ממש מציאה. הסתכלתי שוב מסביב, הפעם כדי לבחון את המציאות המדומה שהתת מודע שלי יצר. לא יצירתי במיוחד. מעניין מה היה קורה פה אילו הייתי על סמי הזייה. תחושת הקלה התפשטה בכל גופי. אז כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להתעורר, להעלים ראיות ולהמשיך בקיום המשעמם שלי. באופן מוזר היה במחשבה הזו משהו מעודד.
"טוב, נראה לי שזה הזמן לחזור" חייכתי אל האלתר-אגו שלי.
הפקידה שוב הרימה גבה. לא את השמאלית של התרעומת, אלא את הימנית של ההפתעה.
"אני לא חושבת שאת רוצה לעשות את זה" היא ענתה.
"אני דווקא חושבת שאני מאוד רוצה."
הפקידה הניחה לשתי גבותיה, זו המתרעמת וזו המופתעת, והניעה את ראשה מצד לצד. 
"תראי, זה אולי נראה כמו הפתרון הקל" היא אמרה והפעם היה בקולה רמז קטן של רוך "אבל את עלולה להתחרט על זה. הם כולם מתחרטים על זה."
אני חייבת להודות שהייתי משועשעת מהרעיון שהמודע והתת מודע שלי עדיין מנהלים ביניהם דיון ולא ממש טרחתי להקשיב. המאוורר שבתקרה חדל להסתובב באחת והזמזום בראשי פסק. הסתובבתי לאחור ושם, במקום שמקודם הייתי בטוחה שהיה רק קיר, הופיעה דלת נוספת. שמעתי את הפקידה לוחשת מאחוריי, כמעט בתחינה, שאחשוב על זה שוב. האלתר-אגו שלי התגלה כיצור עקשן. אבל ידי כבר הייתה על הידית. פתחתי את הדלת ויצאתי.