gaash-books.jpg

קטע מתוך הספר "לעזאזל"

עינת א. שמשוני

צלצול טלפון עיקש ממלא לי את הראש, מתערבב בתוך כתמי צבע וצורה מטושטשים של חצי ערות, חצי שינה. מה בדיוק חלמתי? אני מנסה לתפוס את קצוות החלום לפני שיתפוררו לי בין האצבעות ויכריחו אותי לחזור למציאות, אך הצלצול לא מאפשר לי לעשות את זה. כמה שאני מנסה להתעלם ממנו, הוא רק מתגבר ומכריח אותי להתרומם מהמיטה ולכבות אותו.

אבל הוא בכלל כבוי. אז מאיפה מגיע הצליל הטורדני שלא מפסיק? עכשיו אני מספיק ערה כדי להבין שהוא מגיע מהטלפון הקווי שבמטבח. מי בכלל מתקשר היום לקווי?

בצעדים כושלים אני הולכת לכיוון המטבח. כל הגוף כואב לי, כאילו הוא מתמרד על עצם הדרישה לזוז.

מי שזה לא יהיה מהצד השני של הקו, הוא עקשן. אולי בגלל כאב הראש האיום אני עונה במקום לנתק וזהו.

"ענבר, זו את? תודה לאל שאת עונה. מה קורה איתך? כבר מהבוקר אני מנסה לתפוס אותך והנייד שלך סגור. את גם לא מגיבה לאי-מיילים, שלחתי לך אולי עשרים. הילדים יגיעו היום, את זוכרת? דיברנו על זה אתמול בערב".

קצב הדיבור המהיר של שני מתקיף אותי. אני צריכה להיעזר ביד שאינה אוחזת בטלפון כדי לייצב את גופי על השיש, שמלא בכוסות קפה מלאות וריקות שהכנתי לעצמי בימים האחרונים. בחלקן החלב כבר החמיץ והריח שעולה מהכיור הוא נורא. אני כמעט מקיאה.

"את בסדר, ענברי?" שני שואלת.

"כן, אני בסדר". אני משקרת. זה לא נכון. אני ממש לא בסדר. אישה שלא יודעת איזה יום היום, שלובשת את אותה פיג'מה כבר מי יודע כמה ימים, שמבלה את ימיה במיטה ואפילו לא זוכרת מתי ילדיה חוזרים הביתה, היא לא בסדר. שום דבר לא בסדר.

"אז את שומעת אותי?" שני צועקת את השאלה שוב מהצד השני של הקו.

"כן, כן, אני שומעת. פשוט הרגע התעוררתי. מה השעה בכלל?"

"שתיים בצהריים. עוד מעט נקפיץ אותם לרכבת. הם יגיעו בערך בשש".

"מי יגיעו? לאן?" מה פספסתי בזמן שניסיתי להתאפס? ולמה שני תמיד מדברת מהר כל כך?

"מה זה 'מי יגיעו'? את בכלל מקשיבה לי? הילדים יגיעו. איתן ייקח אותם לרכבת בנהריה כמו שסיכמנו אתמול, אל תדאגי, זו רכבת בלי החלפה".

נכון, דיברנו על זה אתמול. עכשיו אני נזכרת. אבל אתמול מרגיש כמו פיסת זמן מנותקת. אני לא מעזה לשאול את שני איזה יום היום.

"את איתי?" באה שאלה חסרת סבלנות. אחותי הנמרצת בטח מדברת עכשיו אל האוזנייה שתחובה לה באוזן בזמן שהיא עושה עוד שמונה דברים אחרים ביחד.

"כן, אני איתך. אני אסע להביא אותם מהתחנה בשש. תודה". אני עונה לבסוף ומנסה להישמע יותר ערנית ומרוכזת ממה שאני באמת. זה לא ממש מצליח כי אחרי מספר שניות של שתיקה, קולה של שני מתרכך קצת.

"תראי, אולי נבוא בסוף השבוע? או שאני אבוא לבד, אם את צריכה?" עכשיו הקול שלה קצת יותר מהוסס. אני מכירה אותה מספיק טוב. היא לא מהשואלים, בדרך כלל, היא מהמודיעים. כמו שהיא הודיעה שהיא ואיתן לוקחים את הילדים אליהם לאיזה שבוע, שיבלו קצת במושב כי גם ככה זה מקום מתאים יותר לילדים בחופש הגדול. והשבוע התארך לשבועיים כי שני הודיעה שהילדים מסתדרים מצוין ושזה דווקא עושה להם טוב וכדאי שאני אנצל את הזמן כדי להתאושש קצת ו"להתארגן על הדברים", והנה עברו השבועיים ולא התארגנתי על כלום. אין לי מושג בכלל איך אני אמורה לעשות את זה.

"לא, אין צורך שתבואו". אני עונה לה, אולי מהר מדי. רק זה חסר לי. אנשים שימלאו את הבית ברעש והמולה. מספיק היה לי ב'שבעה' כשהבית שלי הופקע על ידי המוני מנחמים שבאו להשתתף בצערי.

"טוב, איך שאת רוצה", ממהרת שני לענות, "ואם את מתחרטת תגידי. יאללה, נדבר". השיחה מתנתקת ומשאירה אותי בשקט של הבית הדומם. הראש שלי עדיין דופק ואני מושיטה יד לעבר הקומקום אבל אז רואה שוב את מצבור ספלי הקפה ומתחרטת. גיא ועפרי יחזרו הביתה בעוד ארבע שעות. אסור שהם יראו את הבית במצב כזה. אסור שיראו אותי במצב כזה.

דבר ראשון מקלחת ולהעיף את הפיג'מה הזו לכביסה. לא, קודם קפה, ואז כל השאר. אני מתעלמת מהכיור ומוציאה מהמגירה ספל נקי. זה הספל האחרון.

אולי אלו המים החמים על השרירים שהיו קפוצים יותר מדי זמן, אולי הג'ינס והחולצה הנקייה עם ריח הכביסה המעשי שלהם, אולי הפעולה הפשוטה והיומיומית של הדחת הכלים ופינוי האשפה. אני מרגישה כאילו הגחתי ממעמקי הים. כאילו מאז האסון חייתי מתחת למים וכל הצלילים והמראות והתנועות עומעמו והואטו והנה עכשיו, אני חוזרת לראות את העולם באופן חד וצלול. הצלילות הבהירה הזו, זו שניסיתי לברוח ממנה, מכה בי עכשיו בלי רחמים. תסתכלי טוב טוב, ענבר. אלו החיים שלך. ברוכה הבאה למציאות.

 

 

***

את הרגע הזה דמיינתי אינספור פעמים. בכל פעם הלבשתי אותו בצורה אחרת, כך שהיה לי מבחר די מכובד של תרחישים אפשריים. מחלות סופניות, תאונות דרכים, פיגועי טרור והתרסקויות מטוס. הדמיון שלי עשיר במיוחד. לפעמים הייתי מוצאת את עצמי מתקשה להירדם ומכינה בראש רשימת משימות למקרה שאורן יאלץ לעבור להוספיס או לשיקום וכל זאת בזמן שהוא ישן לצדי, בריא ושלם. כששיתפתי פעם את אורית במחשבות הקטסטרופליות שלי ואמרתי שאולי אני נעשית פרנואידית משוגעת, היא צחקה ואמרה שזה נורמלי לחלוטין. כמעט כל אישה מתעסקת במחשבות על המוות של יקיריה. "זה סוג של מגננה נפשית", הסבירה בטון הפסיכולוגי שלה.

"אז את אומרת בעצם שכל הנשים הן פרנואידיות משוגעות?" שאלתי אותה מעל ספל קפוצ'ינו.

"לא. רובן נורמליות". בכל מה שקשור למונחים מקצועיים, אורית חסרת חוש הומור לחלוטין.

"ומה איתך?" שאלתי אותה אז "גם את מדמיינת את חנן מת?"

"ברור", אורית ענתה במשיכת כתפיים אגבית, "הוא שוטר. בכל יום מישהו יכול להכניס לו כדור בבטן".

כדור בבטן זה משהו שעוד לא חשבתי עליו, אבל כל תרחישי האימה שציירתי לעצמי בראש לא דמו כלל למה שציפה לי בסוף. מעל לכל, בדמיונות האפוקליפטיים שלי, תמיד הייתי מוכנה, תמיד הלכתי עם הרגשה מבשרת רעות. משום מה זה נראה לי ברור שאם מישהו מהקרובים לי יהיה בסכנה, ארגש זאת בחושי האימהיים החדים. כך זה צריך להיות, לא? אז איך קרה שלא הרגשתי ולא חשדתי בכלום? כשהטלפון צלצל בשעה שש באותו בוקר ארור לפני שלושה שבועות, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה מי זה הדפוק שמתקשר בשעות כאלו.

הדפוק שהתקשר היה חנן.

"התעוררת?" הוא שאל בקול הבס העמוק שלו.

"עכשיו כן, תודה". עניתי לו בסרקסטיות. השעון היה אמור לצלצל רק בעוד חצי שעה. חצי שעה של שנת בוקר זה המון. "אורן כבר יצא", הוספתי. אם חנן מתקשר, זה מן הסתם בשביל אורן.

"מתי הוא יצא?" שאל.

"נראה לי לפני שעה בערך. יש לו אימון ריצה".

"אימון ריצה?"

"כן, ריצה. הוא באמת התחיל לרוץ והגיע הזמן שתאמין לו". הרמתי את עצמי מהמיטה לכיוון המקלחת. ממילא לא אצליח לחזור לישון. חנן התעלם מההערה האחרונה שלי.

"חשבתי שהאימונים שלו בערב".

"בדרך כלל, אבל מדי פעם הם עושים אימון בוקר שהוא בעצם עוד באמצע הלילה. אל תשאל אותי למה. נסה להתקשר אליו לנייד עוד איזה חצי שעה. הוא בטח כבר יהיה במשרד". רציתי לסיים את השיחה ולהיכנס להתקלח אבל חנן לא מיהר לנתק. "אנחנו בדרך אלייך".

"מי זה אנחנו?" היד שלי כבר הייתה על הברז של המים החמים.

"אני ואורית. עוד חמש דקות אצלך".

"מה קרה?"

"עוד חמש דקות אצלך". וניתוק. הדבר היחיד שחשבתי זה שהם נפלו על השכל, שהם יצאו מדעתם. השעה שש בבוקר. שני עשתה לי פעם קטע כזה אחרי שיצאה מהבית בסערה בעקבות מריבה ענקית עם איתן, נסעה במשך ארבע שעות ונחתה על הדלת שלנו בארבע לפנות בוקר. אבל שני מופרעת ושום דבר שהיא תעשה לא יפתיע אף אחד. חנן ואורית, לעומת זאת, הם הזוג הכי מיושב שפגשתי בחיים. מה לעזאזל, עובר עליהם?

שטפתי מהר פנים, לבשתי חולצת טריקו נקייה וירדתי לקומה התחתונה. כשחנן אומר חמש דקות, זה חמש דקות. בדרך למטבח עוד ניסיתי לתפוס את אורן וליידע אותו שמשהו מוזר קורה עם החבר הכי טוב שלו, אבל הטלפון של אורן היה סגור. ועדיין לא חשדתי בכלום.

בדיוק אחרי חמש דקות חנן תקף את הדלת עם הדפיקות החזקות האופייניות שלו אבל הפנים שלו, כשפתחתי את הדלת, לא היו אופייניות בכלל. הוא היה על מדים ונראה עייף ומבוגר בעשר שנים מגילו, והעיניים של אורית היו אדומות ונפוחות. אורית, מלכת האיפוק והשלווה הסטואית, נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט.

"אלוהים אדירים, מה קרה?"

חנן אמר, "יש לנו חדשות לא טובות", והמוח שלי החל לרוץ, אבל בכיוון הלא נכון. משהו קרה לאחד הילדים שלהם? גילו לו מחלה? אולי גילו לחנן מחלה? או לאורית? אולי זה אבא של אורית? הוא היה מאושפז כבר תקופה ארוכה בבית אבות סיעודי. אולי פיטרו את חנן? אורית זרקה משהו על מאבקי כוח בתחנה ואיזה תקרית עם המפקד החדש.

"שאני אכין קפה?" שאלתי. זאת הייתה שאלה טיפשית, אבל מה אני אמורה לשאול כשחנן ואורית עומדים לי בבית בשעה שש בבוקר ואומרים שיש להם חדשות לא טובות?

חנן רק אמר, "שבי, ענבר". כרגיל, לא ברור אם הוא מבקש או נותן פקודה.

רק ברגע שאורית הניחה עלי את ידה והביטה בי במבט מלא רחמים, רק אז הבנתי. החדשות הרעות לא היו שלהם. הן שלי. חנן דיבר בקול שקט, יציב ואיטי אבל בראש שלי המילים התערבבו במערבולת מסחררת. טלפון מהתחנה. דיווח על תאונה. התחנה הסולארית. מכונית רנו כסופה. התנגשות. מחסן הציוד הישן. שריפה. לוחית רישוי. זיהוי. אורן.

מעולם לא דמיינתי את זה כך.                                                 

את עשרים וארבע השעות שבאו אחר כך אני בקושי זוכרת. הכל עולה ומופיע אצלי בראש כמו מתוך חלום או מתוך סיוט. קטעי דברים ותמונות שאני לא בהכרח יודעת למקם על ציר זמן הגיוני. אני לא זוכרת מתי גיא ועפרי התעוררו או מי ואיך ספרו להם שאבא שלהם איננו. אני רק יודעת בוודאות שזאת לא הייתי אני. אני זוכרת את הידיים הקטנות של עפרי נכרכות סביבי. אני זוכרת את המבט הקפוא של גיא. זה היה אחרי או לפני ההלוויה?

בשלב מסוים אורית נתנה לי כדורים. בשלב מסוים הגיעו ההורים שלי ושני ואיתן. כמה זמן זה לקח? לפחות כמה שעות נסיעה מהצפון עד אלינו. וגם אמא של אורן הגיעה והאחים שלו ועוד כל מיני בני משפחה וחברים. מי הגיע קודם? אני לא יודעת. הייתי מטושטשת לחלוטין. והיו דיבורים על סידורי הלוויה ועל שבעה ועל כך שמישהו צריך לגשת לזהות את הגופה ומה פתאום, לא את, את תישארי פה ושוב ושוב אותן מילים.

תאונה. התנגשות. זיהוי. אורן.

סקרנים? רוצים לדעת איך זה ממשיך?

איך ענבר תתמודד עם החיים החדשים שלה?

לרכישת הספר >>>

for english