מכירים את הלקוח הזה שמחרב לכם כל עבודה טובה? הלקוח העקשן, הלא מבין, זה שמבקש שנעשה דברים פשוט מכוערים? עזבו מכוערים, דברים שפשוט לא נכונים לעסק שלו. זה שמתייחס אליכם כמו אל ביצועיסטים ואומר לכם "תעשה כך, תזיז לשם" במקום להבין כמה אתם מקצועיים ומבינים הרבה יותר טוב ממנו. הרי בשביל זה הוא בא אליכם, לא? אז למה הוא לא מקשיב ושותק? מכירים אותם?
יש לקוחות כאלו והם מאוד מעצבנים ולפעמים צריך לעזוב ולהרפות כי זה הם, לא אנחנו. אבל לפעמים זה כן אנחנו. יודעים מה? עזבו אנחנו, אני אדבר על עצמי. לפעמים זאת אני.
לפעמים אני כל כך מלאה מעצמי שאני שוכחת להקשיב. לפעמים אני כל כך בטוחה בעצמי שאני לא נותנת מקום לאף אחד אחר. לפעמים אני שוכחת שעיצוב טוב הוא טנגו של שניים, לא מופע סולו. קרה לכם פעם שהלכתם לרופא והרגשתם שהוא לא מקשיב, שהוא מזלזל בכם, שהוא מתנהג אליכם כאילו אתם מטומטמים?
לי זה קרה וזה מרתיח את הדם. כאילו, הלו!? זאת אני! זה הגוף לי! כבר כמה עשורים שאני גרה בתוכו, אני מכירה אותו ויודעת עליו כמה דברים. אז נכון, אני לא רופאה ואין לי את כל הידע המקצועי אבל אני לא מטומטמת ואני רוצה שהרופא שלי יקשיב למה שיש לי להגיד. עכשיו חשבו על לקוח שמגיע אל מעצב גרפי ומבקש עבודה עבור העסק שלו. זה העסק שלו, החלום שלו, הוא בנה אותו, הוא מכיר אותו הרבה יותר טוב ממני ואולי אין לו את כל הידע והכלים המקצועיים שיש לי אבל הוא לא מטומטם והוא רוצה שאני אקשיב למה שיש לו להגיד. גם אם מה שיש לו להגיד זה שהסקיצה שלי לא טובה עבורו.
כשאני מסתכלת לאחור על כל מיני התקשרויות עם לקוחות שלא זרמו חלק, אני יכולה להבחין, עם יד על הלב, שלפחות בחלק מהפעמים זה היה כי ננעלתי על רעיון שחשבתי שהוא מדהים במקום להקשיב ללקוח ולכוון אל המקום שלו. מאיר אשל האגדי תמיד אמר לנו בתקופת הלימודים – "אל תתאהבו ברעיונות שלכם" ואוי, כמה שהוא צדק. כל כך כל להתאהב ברעיון וכל כך קשה לוותר עליו.
היו פעמים שלקוח התייחס אלי כמו אל ביצועיסטית כי פשוט לא השארתי לו ברירה, לא הייתי פתוחה לשמוע אותו. גם אם הנהנתי ועשיתי הרבה "אהם.. אהם.." תוך כדי שהוא דיבר, הדבר היחיד שעבר לי בראש זה איך להמשיך לפתח את הסקיצה כמו שאני רוצה, בלי קשר למה שהוא אומר. איך לשכנע אותו שאני צודקת במקום לקבל את האפשרות שאולי אני טועה.
בסופו של דבר הוא הפך אותי לביצועיסטית לא כי הוא רצה אלא כי הוא הרגיש שהוא חייב לקחת את המושכות לידיים וכמובן ששנינו לא יצאנו מרוצים.
וכאן אנחנו מגיעים לאויב הגדול ביותר של העסק שלנו. זה לא לקוח כזה או אחר, זה לא מס הכנסה או מע"מ, זה לא המתחרים שלנו. האויב הגדול ביותר של כמעצבים הוא האגו שלנו. ומסתבר שיש לנו אגו לא קטן.
ועכשיו קבלו סיפור:
יש לי חבר שהוא מעצב מוכשר מאוד. את בצלאל הוא סיים עם תעודת הצטיינות מיוחדת. יום אחד הוא שולח לי מייל מתוסכל ומבקש להתייעץ (יותר נכון - מחפש מישהו שיגיד לו שהוא מדהים וזה הלקוח שיש לו בעיה).
הוא עיצב דיסק למוסיקאי מתחיל (היום הוא כבר מוכר ולא מתחיל אז לא אחשוף את שמו) אבל אחרי תהליך מאוד ארוך של עבודה, שנייה לפני הסיום, הלקוח הלך למישהו אחר. אותו חבר שלח לי את הדוגמה שהוא עיצב ולידה את הדיסק שיצא לבסוף וביקש ממני לשפוט מה יותר טוב (יותר נכון - רצה שאגיד לו שברור ששלו יותר טוב).
אבל העניין הוא שזה בכלל לא היה רלוונטי. נכון, העיצוב של החבר שלי היה מאוד יפה ומקורי ומעניין וחדשני. אם הייתי צריכה לבחור איזה מהעיצובים למסגר ולתלות על הקיר הייתי בוחרת בשלו. העיצוב השני היה הרבה יותר בנאלי וסתמי אבל הוא שידר משהו אחר לגמרי. הוא שידר את מה שהלקוח רצה! הסברתי לחבר שלי שהבעיה לא הייתה ברמה המקצועית של העיצוב שלו אלא שהוא פשוט לא הצליח להקשיב ללקוח ולכוון אל מה שהוא רוצה. הוא הבין את המוסיקה בצורה מסוימת ולא היה פתוח לאפשרות שישנה פרשנות נוספת, למשל הפרשנות של המוסיקאי עצמו.
עד כאן הבעיה. אבל מה עושים איתה?
שמים את האגו בצד. נשמע פשוט? זה לא, אבל זה הכרחי. אגו זה אחלה כשאתה אמן והדבר היחיד שאתה צריך לשרת זה את האומנות שלך. אבל אגו יכול להיות הרסני כשאתה מעצב. כי מעצב תמיד משרת מסר, רעיון או מטרה מסוימים, הוא לא משרת את עצמו. אם אתם רוצים להיות מעצבים טובים זה לא מספיק להיות מוכשרים ויצירתיים. אתם חייבים להיות מסוגלים לעבודת צוות שלכם ושל הלקוח.
ומה קורה כשאנחנו דווקא כן מצליחים לצאת ממלכודת האגו שלנו? מה קורה כשכן מצליחים לשים את הרעיונות המדהימים שלנו בצד ולשמוע את מה שהלקוח מבקש? לרוב מה שקורה זה שמגיעים למקומות טובים יותר, לעבודות מדויקות יותר וללקוחות מרוצים יותר.