כולנו מכירים את זה, נכון? גוף מסוים מעוניין בעיצוב לוגו, מיתוג אירוע או "מתיחת פנים" ובמקום לפנות אל מעצב ולשלם לו שכר מלא, הם מכריזים על "תחרות" או "מכרז פתוח" ומזמינים את הציבור הרחב להגיש הצעות ללא כל תשלום אבל עם רשימת דרישות. ה"זוכה המאושר" יתוגמל במקרה הטוב בשווי כספי של העבודה ובמקרה פחות טוב ב"חשיפה".
רבים הקולות שקוראים להחרים את שיטת העבודה הזו ורואים בה ניצול מחפיר וזלזול בעבודת המעצב. אחרים טוענים שיש בה פתיחת דלת ומתן הזדמנות שווה למעצבים חדשים וחסרי ניסיון. האמת, כמו תמיד, נמצאת איפשהו באמצע.
אז בואו נעשה סדר. מה זה בכלל מכרז?
כל מי שעבד פעם המשרד פרסום גדול או בסטודיו מוביל יוכל להעיד ששיטת המכרזים היא שיטה מקובלת ונפוצה. במקרים שמדובר בגופים ציבוריים, מכרז אפילו מחויב על פי חוק. הרעיון הוא שאם גוף מסוים זקוק לשירות מסוים, עליו לפרסם את הצורך הזה באופן פומבי או לפנות למספר ספקים נבחרים ולבקש מהם הצעות. ההצעה שתיתן את הפתרון המתאים ביותר היא זו שתזכה במכרז. כשמדובר בעבודות עיצוב, הניגשים למכרז יידרשו לא רק להגיש הצעת מחיר לביצוע העבודה אלא לעתים גם להגיש סקיצות.
יש המון היגיון בשיטה הזו. כשמדובר בגופים ציבוריים הנשענים על כספי ציבור, זו דרך טובה למנוע שחיתויות וארגון ג'ובים ואילו עבור חברות פרטיות זו דרך יעילה לבחון יחסי עלות תועלת, לבצע סקר שוק ולזכות במחירים אטרקטיביים כתוצאה מתחרות.
כשגוף גדול מוציא מכרז הוא גם מסייג אותו בתנאים – מי זכאי ומי לא זכאי לגשת למכרז, האם המכרז פתוח או מוגבל ומהם תנאי הסף. לעתים השתתפות במכרז תותנה בתשלום אגרה.
לרוב מכרזים כאלו נוגעים לפרויקטים הנאמדים בעשרות אלפי שקלים ואף יותר. משרד או סטודיו שיבחרו לגשת למכרז כזה ישקיעו משאבים רבים בהכנת ההצעה שלהם בידיעה שייתכן והם לא יתוגמלו עליה במידה והצעתם תדחה, אך הם עושים זאת כי הסיכון שווה את הסיכוי. במידה והצעתם כן תתקבל, הם יזכו בחוזה גדול ומשתלם. בנוסף, סטודיו המעסיק מספר מעצבים יכול להרשות לעצמו להקצות משאבי סיכון כאלו מבלי לפגוע באופן משמעותי בהתנהלות העסקית השוטפת שלו.
ומה זאת תחרות?
בתחרות, בשונה ממכרז, ישנו פן יותר חברתי ועממי. לרוב, תחרות תהיה פתוחה לכלל הציבור, לא יהיו בה דרישות סף להשתתפות והפרס לזוכה יהיה צנוע יותר. תחרויות הן דבר מקובל במקרים של עמותות ללא כוונת רווח, במיזמים חברתיים או בפרויקטים בעלי חשיבות ציבורית. הערך המוסף בתחרויות כאלו הוא היכולת לשתף את הציבור במהלך ולהפוך אותו למעורב יותר.
עד כאן כשהדברים פועלים כמו שצריך. אבל מתי זה מתחיל להיות בעייתי?
כשזה הופך לניצול. כשתחרות ומכרז הופכים להיות דרך להשגת עבודה מקצועית בחינם וללא הצדקה. גופים רבים למדו את השיטה והבינו ש"תחרות" היא דרך נהדרת לקבל המון הצעות מבלי לשלם אפילו שקל אחד. אם עוטפים את החבילה בהבטחות לחשיפה ורמיזה על אופציה לעבודות נוספות בעתיד, זה אפילו נשמע עוד יותר מזמין. בשוק צפוף ותחרותי כמו שלנו, ישנם מספיק מעצבים רעבים שאפשר לפתות לעבוד בחינם בתמורה להבטחות שאינן מחזיקות מים.
אז איך תדעו אם מדובר במהלך לגיטימי או בניצול?
דבר ראשון, נהלו חישוב של סיכון מול סיכוי. כמה זמן העבודה הזאת תגזול מכם, האם אתם יכולים להרשות לעצמכם להשקיע את הזמן הזה ללא תמורה והאם הגמול המוצע אכן מצדיק את הסיכון.
אם הגוף שמציע את התחרות אינו גוף וולונטרי אלא גוף מסחרי, אם ה"פרס" המוצע אינו עומד ביחס הגיוני לשווי העבודה, אם אין שום בריף מקצועי או תקנון שמעגן את זכויותיהם של מגישי ההצעות, זה סימן שמשהו לא עובד כמו שצריך.
עבודה תמורת "קרדיט" או "כבוד" היא עבודה ללא תמורה. קרדיט מגיע לכם בכל מקרה ועם כבוד לא משלמים ארנונה. חשיפה, לעומת זאת, היא בהחלט דבר שיכול להיות בעל ערך. השאלה היא איזו חשיפה מציעים לכם. אם המכרז הוא עבור גוף גדול הפועל בפרישה ארצית ובתפוצת ענק, זה משהו אחד. אם מדובר במתנ"ס מקומי, זה משהו אחר לגמרי.
אבל מה לגבי מעצבים מתחילים?
כאן תמיד עולה הטיעון בעד נורמת התחרויות כסוג של פתיחת דלת למעצבים חדשים. כולנו יודעים עד כמה קשה להשיג עבודה כשאתה לא מוכר עדיין ותיק העבודות שלך לא עשיר במיוחד. מעצבים מתחילים מקווים שהשתתפות בתחרויות תביא להם אחר כך עבודה נוספת.
אז תנו לי ללמד אתכם כלל – עבודה מביאה עוד עבודה. עבודה בחינם מביאה עוד עבודה בחינם.
רוצים להעשיר את תיק העבודות שלכם? חפשו פרויקטים מעניינים ותעשו להם מייק-אובר בזמנכם החופשי. רוצים "לקוח אמתי"? חפשו עמותות שבאמת צריכות תרומה כמו שלכם.
אל תתנו לגופים נצלניים לרכב על הרעב שלכם לעבודה. נורמת התחרויות היא נורמה מקולקלת שפוגעת בכולם אבל יותר מהכל היא פוגעת במעצבים המתחילים. למעצב מנוסה תהיה עבודה בכל מקרה. מעצב מתחיל שיעבוד בחינם יגלה מהר מאוד שקשה להתרומם משם.