כשהתחלתי את העסק שלי, עוד שם בימי השולחן המתקפל בפינת חדר השינה, היו לי חלום וחזון מאוד ברורים לעסק – לגדול. השאיפה שלי הייתה להגיע לסטודיו עם חמישה עובדים והעין פזלה כל הזמן לכיוון הלקוחות הגדולים, אלה שיש להם פרויקטים עם תקציבי ענק נוצצים של חמש ספרות, לא כאלו שרוצים פלייר ב-400 ₪.
אני טיפוס מאוד עקשן ומאוד מתמיד. כשאני מסמנת מטרה, אני אעבוד קשה כדי להשיג אותה. במשך תקופה ארוכה מאוד חיזרתי אחרי אותם לקוחות גדולים עד שלבסוף הצלחתי להשחיל רגל. קיבלתי פרויקט מחברה גדולה ויוקרתית. החוזה היה לחצי שנה וכלל המון עבודה שלא היה לי סיכוי לעשות לבד בלי להוסיף עוד ארבע שעות ביממה, או לפחות עוד ארבע ידיים עובדות. אז שכרתי עוד מעצבת ועוד ביצועיסטית וראיתי בשמחה איך החלום שלי הולך ומתגשם. אני כבר לא מעצבת פרילנסרית שעובדת לבד מהבית. אני מנהלת סטודיו שיש לה צוות.
אה-מה-מה, זה היה סיוט. סיוט.
נתחיל מזה שהאחריות שהייתה לי על הכתפיים, לדאוג לא רק למשכורת שלי אלא למשכורת של עוד שתי עובדות, הייתה מלחיצה ברמות של נדודי שינה. אמנם עבדנו עם חוזה של פרילנס והן לא היו באמת שכירות שלי, אבל בכל זאת הייתי מחויבת כלפיהן. במקום להתרכז בעבודת העיצוב ולהנות מהפרויקטים המעניינים והגדולים שהתחילו לזרום אלי, הייתי עסוקה בלשווק את עצמי לדעת, שלא אגיע למצב שאין מספיק עבודה כדי להצדיק את שתי העובדות שלי.
והייתה עבודה. לקוח גדול אחד מביא ללקוח גדול נוסף, כך זה עובד. אבל אז הייתי צריכה להיות כל הזמן עם היד על הדופק לוודא שהדברים מתנהלים כמו שצריך, לחלק את המשימות בין המעצבת לביצועיסטית בצורה יעילה, לפקח על העבודה שלהן. זה לא היה כיף בכלל. אני אוהבת לעצב, לא לנהל.
וזה לא היה הדבר היחיד. גם ההתנהלות מול הלקוחות הייתה מבאסת. בעבודה מול לקוחות קטנים ובינוניים, אני תמיד מרגישה בנוח. תמיד זו אני שמנהלת את העבודה, שמתווה את הדרך וקובעת את התנאים. מול הלקוחות הגדולים זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. הייתי צריכה להתאים את עצמי למבנה הבירוקרטי שלהם, להתיישר לפי נהלי העבודה שהם הכתיבו. התחושה תמיד הייתה שאני צריכה להגיד תודה שהם בכלל מוכנים לעבוד איתי. אוקיי, יש כאן עניין של אגו, אבל האגו שלי חטף מכה בכל פעם שנכנסתי לפגישה שישבו בה סמנכ"ל השיווק, מנהל הפרויקט והדובר ואני הרגשתי שאני נצבת מול כיתת יורים.
בשלב מסוים מצאתי את עצמי סופרת את הימים עד לסיום תקופת החוזה. כשהגיע התאריך המיוחל הודעתי להם שאני לא מעוניינת להמשיך. הם היו מופתעים והדגישו שהם מאוד מרוצים מהעבודה שלי ואפילו הסכימו להעלות את התשלום אבל שום דבר לא יכול היה לקנות את תחושת ההקלה שאפפה אותי כשנפרדתי מהם לשלום.
עברו חודשיים נוספים עד שהצלחתי לאזן את עומס העבודה ונפרדתי גם מהמעצבת הנוספת. עם הביצועיסטית הגעתי להסכם של עבודה לפי דרישה ועד היום היא נותנת לי גיבוי זמני בתקופות לחוצות. היו עוד שני לקוחות גדולים שהמשכתי לעבוד איתם תקופה מסוימת ובסוף נפרדתי גם מהם (טוב, נו, אחד מהם נפרד ממני).
חזרתי לסטודיו הקטן שלי, חזרתי אל הלקוחות הקטנים שלי, חזרתי אל המידות שנכונות לי והכי חשוב – חזרתי להנות ממה שאני עושה.
אני אוהבת את העסקים הקטנים, אוהבת את הרעננות שבהם, את הקשר הבלתי אמצעי ואת העובדה שרבים מהלקוחות שלי גם הופכים להיות בסוף חברים.
התרגלתי לחשוב שסטודיו "נחשב" או "שווה" הוא כזה שמתהדר בשמות נוצצים ברשימת הלקוחות שלו. ויכול להיות שזה נכון. אבל תקופת הגדילה הקצרה שלי למדה אותי שלא ממש חשוב לי להיות נחשבת או שווה. יותר חשוב לי להרגיש בנוח בעבודה שלי. אני מאמינה שזה גם עושה אותי למעצבת טובה יותר.
ואם תהיתם לגבי שורת הרווח – היא לא השתנתה. ההכנסה הגדולה התקזזה עם הוצאת כוח העבודה.
חלומות ושאיפות זה אחלה, במיוחד בתחום העסקי. רק כדאי לוודא שאלו החלומות שמתאימים לנו.