• עינת א. שמשוני

על מכירות, רעב וספרים


את העסק שלי פתחתי לפני עשר שנים, בשנת 2008. זו הייתה שנת המיתון הגדול (אם אתם לא זוכרים אותה סימן שאתם ממש צעירים. כיף לכם) והסטודיו בו עבדתי כשכירה היה במצב קשה. רוב לקוחות הסטודיו היו גופים ציבוריים, עמותות וארגונים חברתיים והתקציבים שלהם הוקפאו. פשוט לא נכנסה עבודה. היינו מגיעים למשרד בבוקר ומשחקים סוליטר (אם אין לכם מושג מה זה סוליטר סימן שאתם ממש ממש צעירים).

בשלב מסויים הבוסית שלי רצתה להוריד אותי לחצי משרה אבל באותה תקופה האישלי היה סטודנט, היו לי כבר שלושה ילדים ולא יכולתי להרשות לעצמי לחיות ממשכורת של חצי משרה. היה לי ברור שאף אחד לא יגייס עכשיו עובדים חדשים וכך עשיתי את הצעד ועזבתי את העבודה בדרך לפתיחת עסק עצמאי.

זה היה טירוף. כל מי ששמע את זה אמר שהחלקתי על השכל, לפתוח עסק בזמן שכולם מקפיאים פרוייקטים וכל השוק שוע בבוץ. ובכל זאת, העסק הצליח.

כשאני מנסה להסתכל אחורה ולהבין מה בדיוק קרה שם, אני מבינה שהסיבה שהצלחתי הייתה שהייתי רעבה. היו לי תשלומים לשכר דירה ומעון וצהרון וחשמל והייתי חייבת, אבל חייבת, לייצר הכנסה. פשוט לא הייתה אופציה אחרת אלא לשווק את עצמי בכל הכוח.

נכנסתי לבתי עסק, הצגתי את עצמי, ניהלתי סמול טוק, סיפרתי על העסק והשארתי כרטיס ביקור עם הבטחה להתקשר בעוד שבוע. התקשרתי כעבור שבוע "מה שלומך? זוכר אותי? חשבת על מה שדיברנו? נכנסת לראות את העבודות? הנה, אני שולחת לך קישור. אשמח לראות איך אני יכולה לעזור לך".

תשעה מתוך עשרה נפנפו אותי בנימוס (או לא בנימוס) אבל אחד אמר כן. כך ליקטתי לקוחות. באופן שאילולא הייתי נואשת לעבודה, לא הייתי חולמת לפעול. שיווק זה קשה ומכירות זה עוד יותר קשה.

לפני שנתיים הוצאתי את ספר הילדים השני שלי. את הספר הראשון הוצאתי דרך הוצאת ספרים גדולה ומכובדת שלקחה על עצמה את כל ההוצאות והטיפול בספר ואני לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי. הפעם, עם הספר השני, זה היה סיפור אחר לגמרי כי הוצאתי אותו לבד. פתחתי קמפיין למימון המונים שלא היה הצלחה אדירה. באופן כללי, הספר לא ממש מכר כמו שציפיתי למרות שכל מי שקנה אותו הילל שיבח אותו ולמרות הביקורות המחמיאות מאוד שהוא קיבל ממבקרי ספרות שונים.

למה זה קרה?

כי הגעתי אליו שבעה. כי הרגשתי שאני כבר במקום בטוח, שאחרי שהספר הראשון שלי מכר מעל 45,000 עותקים (הידד לספריית פיג'מה!), אני לא צריכה להתאמץ יותר מדי. איזו טעות.

השבוע השתתפתי פעם ראשונה ביריד שבוע הספר בתל אביב. נסעתי כל הדרך מהגולן הרחוק, שילמתי במיטב כספי על מקום בדוכן, סחבתי ערימות של ספרים והגעתי לג'ונגל של מכירות. מלא דוכנים, מלא הוצאות, מלא מפיצים, מלא סופרים שרוצים למכור את הספרים שלהם. התחרות קשה ואינטנסיבית. מי אני בכלל, סופרת עצמאית ודי אלמונית, מול הכרישים החזקים האלה עם מנגנוני השיווק המשומנים והמרפקים המחודדים שלהם?

בהתחלה הייתי אחוזת שיתוק. איך אני בכלל אמורה להצליח למכור את הספרים שלי? למה שמישהו יסתכל עלי בכלל?

ואז הגיע הרעב. רעב להיות נוכחת, להשמיע את הקול שלי, להגיע לאנשים.

אז יצאתי מעצמי. פניתי לאנשים, חייכתי בלבביות, הזמנתי אותם להתקרב, ניהלתי סמול טוק והצעתי עזרה. ומכרתי.

המסקנה שלי:

אם אתם רוצים למכור, אם אתם רוצים להגיע לאנשים, אם אתם רוצים להצליח – תהיו רעבים לזה. תתנהגו כמו אנשים רעבים. אנשים רעבים עובדים בכל הכוח. אנשים רעבים נותנים את כל מה שיש להם. אנשים רעבים לא מתביישים ולא מתפדחים ליזום, לפנות, להציע. נסו את זה. מה כבר יש לכם להפסיד.