ורד מוסינזון סיפרה פעם שדוד שלה, יגאל, אמר לה פעם ש"מוזה זה לעצלנים". אילו היה לי מן לוח כזה של משפטי השראה, כמו שתמיד ממליצים לעשות, זה אולי המשפט שהייתי תולה ראשון. ואם יורשה לי להוסיף על דוד יגאל, הייתי אומרת שמוזה זה לפריווילגים. כאלו שאין להם לקוח ודד ליין וצורך מטריד בהכנסה.
מי שיחכה שהמוזה תבוא כדי להתחיל לעבוד, ימצא את עצמו מהר מאוד בלי לקוחות ובלי עבודה. אבל מה עושים כשצריך לעבוד וההשראה מתה? כשאין שום רעיון? כשהמוח בשביתה?
ישנם המון טיפים ועצות מה לעשות במקרים כאלו וכולם טובים ומועילים – לשוטט באתרים של מעצבים אחרים, ללכת לתערוכות, לדפדף בספרים, להיפגש עם קולגות ואפילו לנקות את הראש על שפת הים.
אבל אני רוצה להציע לכם שיטה אחרת שאני מוצאת אותה הרבה יותר יעילה ואפקטיבית.
את השיטה הזו למדתי דווקא מתחום הכתיבה.
כשהתחלתי לעבוד על הספר שלי (מה? לא ידעתם שאני עומדת להוציא ספר? חכו, חכו, אתם עוד תשמעו על זה), החלטתי שאני מקדישה כל יום שעה אחת לכתיבה, שעה אחת שמוקדשת כולה לספר. אלא שהיו ימים בהם התיישבתי מול המחשב והרגשתי שאין לי מוזה, ששום דבר לא יוצא, שהכל תקוע.
אפשרות אחת הייתה לקום מהמחשב ולהודות שהיום אני כבר לא אכתוב כלום, אבל היות ואני ידועה כטיפוס עקשן ביותר סירבתי לאפשרות הזו. אמרתי שעה כתיבה כל יום, אז זאת תהיה שעה של כתיבה.
אז מה עושים? כותבים. כותבים בכל מקרה. כותבים רשימת מכולת, כותבים לוח משימות, כותבים את כל שמות הילדים שלמדו איתי בכיתה ו'. לא משנה מה, העיקר לכתוב. ההשראה כבר תבוא בעקבות פעולת הכתיבה.
ונחשו מה? זה עובד.
ואם זה עובד בכתיבה, למה שזה לא יעבוד בעיצוב?
אז ניסיתי. פשוט להתחיל לעבוד. להניח את הטקסים, לשים תמונות, גם אם אני יודעת שהן גרועות ולא מתאימות. סתם תמונות של חתולים חמודים ונוף שקיעה. להוסיף ריבועים, מלבנים, עיגולים. פשוט להניח דברים על משטח העבודה, לשחק עם פונטים לא קשורים.
ונחשו מה? זה עובד.
פתאום מגיעים רעיונות, פתאום משהו נדלק, דברים מתחילים לזוז ולקבל כיוון.
יש לכם פרוייקט חדש ואתם לא יודעים איך לגשת אליו? פשוט קפצו למים. תתחילו לעבוד עם מה שיש, אפילו שזה נראה נורא, אפילו שברור לכם שזה לא הכיוון. כי כשיושבים ולא עושים כלום, לא קורה כלום אבל אם מתחילים לעבוד אז גם הגלגלים הכי חלודים מתחילים לזוז.
נסו. מה יש לכם להפסיד?